היו ערוכים לתלמידים הנכים!

שירז עמנואל

חוקים רבים נחקקו על מנת לעזור לילדים בעלי מוגבלויות שונות ובכללם ילדים נכים. במשך השנים, הועלו דיונים רבים על טיב החוקים, על שינויים בהתאם למצב הקיים ולמידת לקחים על אופן יישומם בפועל.
למעשה, חוק החינוך המיוחד שנחקק בשנת התשמ"ח (1998), הינו החוק הראשון שנחקק לגבי החינוך המיוחד בישראל. הוא נועד לקדם ולפתח את כישוריו של כל ילד עם צרכים מיוחדים, בכדי להקל על שילובו בחברה ובמעגל העבודה. בחוק זה כלול כל ילד בגילאים 3-21 שהוא עם צרכים מיוחדים, כלומר שיש לו לקות משמעותית המפריעה לו בהתנהלותו. החוק קובע שילד כזה זכאי לחינוך מיוחד בחינם. בשנת 2002 נערך תיקון בחוק המכונה "חוק השילוב". כשמו כן הוא, עוסק בשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה. כלומר, הילדים הללו לא רק זכאים לחינוך בחינם, אלא אף לקבלו במסגרת כיתה רגילה או מוסד לימודים רגיל. זכאות ילד לחינוך מיוחד נקבעת ע"י ועדת השמה שאף קובעת את המסגרת המתאימה לאותו הילד: כיתה רגילה, כיתה מיוחדת במוסד לימוד רגיל או מוסד לחינוך מיוחד. הועדה נותנת עדיפות להשמתו במסגרת שאינה חינוך מיוחד. להורי הילד יש זכות להשתתף בדיוני הוועדה ואף לערער על החלטותיהן. הוועדה נערכת כל שלוש שנים עם אפשרות להקדימה במקרה הצורך.
עד כאן הנתונים היבשים על החוק ושינויו.
בפועל, יש פער גדול בין החוק הקיים והבטחות משרד החינוך, לבין יישומו של החוק בשטח. הורים לילדים בעלי מוגבלויות נתקלים בקשיים ביורוקרטיים רבים כשאר הם רוצים לשלב את ילדיהם בחינוך הרגיל. הם צריכים לעבור שלוש או ארבע ועדות שונות ולאחר מכן, הם צריכים לקוות שהנהלת בית הספר תסכים לקחת על עצמה את עול השילוב והתהליך המורכב, לטענתם. רב ההנהלות חוששות ששילוב ילדים בעלי מוגבלויות יבריחו את התלמידים הרגילים.
במקרים רבים, אם וכאשר מנהל כלשהו מסכים בסופו של דבר לקבל אל מוסדו תלמיד בעל מוגבלות, כעבור משך זמן הנע בין כמה חודשים לכמה שנים, הוא נשבר ומודה שאינו רוצה ילד זה במוסדו יותר. משברים אלו קורים לרב עקב חוסר הידע הגדול אצל צוות המורים וההנהלה לגבי בעיות הילד המשולב וההתמודדות עמן. כלומר, הם לא מספיק מוכשרים למטרה זו, דבר שגורם לשילוב להיראות כבלתי אפשרי כמעט ולא נכון מראשיתו.
אם כל הנאמר לעיל לא מספיק, ישנו קושי נוסף ומשמעותי בשילוב.
נהיה אופטימיים ונסתכל על מקרה שבו הורים לילד עם מוגבלות כלשהי עברו את הוועדות הנדרשות, מצאו בית ספר שמוכן לקלוט את ילדו, אך, ישנה בעיה, הפעם מדובר על ציוד טכני והמבנה הפיזי של בית הספר. נניח שאותו הילד שהתקבל לבית הספר, משתמש, עקב מוגבלותו, בכיסא גלגלים, אך בית הספר לא מונגש, אין רמפה/מעלית, הכניסה לכיתה צרה מידי וכו'. לחילופין, ילד בעל לקות שמיעה שצריך סיוע טכני של מכשירי הגברה וכדו' שיותקנו בכיתות, אך אין.                                 ישנו פיצול באחריות מימון הנגישות בתחום בית הספר ומחוצה לו, דבר המקשה על יצירתה של הנגשה מלאה של מוסדות החינוך. כתוצאה מכך, רבים נאלצים ללמוד במקומות רחוקים ומבודדים, כך ששילובם בחברה נהייה קשה יותר.
יתרה מכך, כמעט ואין סייעות בעלות ידע רפואי או/ו לימודי היכולות לסייע לילד המשולב בבית הספר הרגיל. קושי זה בא לידי ביטוי בעיקר בכיתות החטיבה הגבוהות והתיכון. כמו כן, אין מספיק שעות שיעורי עזר, לא נותנים את כל ההתאמות אליו זקוק הילד. כתוצאה מכך, הורי הילד המוגבל מוצאים את עצמם מכשירים את הסייעת,  רודפים אחרי המורים לקבלת התאמות ומתחננים בפני ההנהלה שישאירו את בנם במוסד שלהם. משרד החינוך כמעט ואינו עוזר.